מטרות יציאתנו לעבודה/ אוריאל אופיר

חיים בשביל לעבוד או עובדים בשביל לחיות? כמה כסף אנו מעוניינים להכניס הביתה כל חודש? כמה שעות ביום ראוי לעבוד? על שאלות אלו ועוד במאמרים שלפניכם…

 

אם לא היה חסר לנו כסף לצורך קיומנו, כנראה שהיינו מעדיפים לעשות מה שברצוננו, ולא לרדוף אחרי עבודה ששכרה הכספי בצידה. אני פותח במשפט הזה כדי להדגיש שלמרות שהעבודה נחשבת לדבר מובן מאליו בחברה שלנו – אין זה אלא דמיון. אפשר לחיות גם בלי לעבוד, גם ל'מובטלים' יש זכות קיום. ולכן כאשר אנחנו יוצאים לעבוד כדאי לנו לעצור, ולשאול את עצמנו למה אנחנו עושים יוצאים לעבוד?

הסיבה הראשונה היא שלצערנו לרובנו אין מספיק כסף כדי להתקיים כ'מובטלים', בלי המשכורת לא נוכל להאכיל את עצמנו ואת ילדינו. אז צריך לצאת לעבוד כדי לפרנס את משפחתנו.

וכאן צריך לשים לב להבדל הגדול בין הדרכת התורה ובין תרבות הצריכה שמובילה אותנו בדרכיה העקלקלות.

אחד מכללי היסוד של תרבות הצריכה הוא שאיפה בלתי פוסקת למקסימום רווחים מצד אחד, ומינימום הפסדים מצד שני. כל מוכר צריך לשאוף למכור את סחורתו במכיר הגבוה ביותר שיוכל, כדי להרוויח כמה שיותר כסף לעצמו. ובכיוון ההפוך, כל קונה מעוניין לקנות את קניותיו במחיר הזול ביותר, כדי למזער כמה שיותר את הפסד ההוצאה. בשוק העבודה משמעות הדבר היא שהמעסיק מעוניין לתת את המשכורת הנמוכה ביותר שיוכל כדי לקבל את העבודה שהוא זקוק לה, ולא משנה אם העובד מפסיד בעקבות כך. לעומתו העובד מעוניין במשכורת הגבוהה ביותר עבור מינימום עבודה, ולא משנה אם המעסיק מפסיד בשביל כך. זו תורת הצרכנות ואידך פירושא זיל גמור…

אבל אין זו דרכה של תורה. דייני ישראל מצווים להיות שונאי בצע, במבחני ההסמכה שלהם אפשר להוסיף את השאלות- האם שאיפתך להרוויח כמה שיותר כסף? (לא, אני שונא רדיפת ממון). מה תעשה אם תוספת רווח שלך תפגע בזולת? (אוותר עליה).

כנראה לא כל יהודי מצווה לשנוא את רדיפת הממון, אבל זה הכיוון המוסרי שלנו, ולפחות נשתדל לא להיות אוהבי בצע, שכל מחשבתם רק על תוספת רווח אישית.

אז מה אומרת התורה על שוק העבודה?

כאמור, לפי התורה השאיפה לרווח מקסימלי היא שלילית. השאיפה הבריאה היא לרווח המספק את פרנסת המשפחה. המעסיק צריך לשאוף לרווחים שיספיקו לפרנסת משפחתו, וכך גם העובד. כאשר השאיפות שלהם פחות דרמטיות, גם ההתנגשות ביניהם פחות דרמטית. זו לא חייבת להיות התנגשות, הם יכולים גם לראות את עצמם כשותפים שפועלים יחד להביא פרנסה אל ביתם.

אולם כאשר רדיפת הממון היא עגל הזהב שאליו משתחווים, הרי שבסופו של חשבון המשפחה היא שנפגעת. היא משרתת את הכסף ולא הכסף משרת אותה. וכלשונו של החכם באדם- "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע" (משלי טו, כז).

אז עזבנו את רדיפת הממון, אבל מה כן? מה זה 'לפרנס את המשפחה'?

גם כאן צריך לשים לב מה מלמדת אותנו תרבות הצריכה (בשיעורי הפרסומות שהיא נותנת לנו ללא הרף), ומה מלמדת אותנו התורה.

בשאלה 'איזהו עשיר' מצינו מחלוקת בין תרבות הצריכה ובין התורה. בפשטות צודקת תרבות הצריכה שטוענת שעשיר הוא מי שיש לו כסף רב, אך האמת היא שהעושר הוא תודעה פנימית של האדם, ולכן האמת נמצאת בתשובת התורה – השמח בחלקו הוא העשיר האמיתי.

להיות שמחים בחלקנו זו עבודה לא פשוטה. התאווה היא הראשונה שמעוררת אותנו ומיד דוחפת לרדוף אחרי הנאות חומריות עד אין סוף. לעצור אותה ולכוון אותה זו משימה מורכבת. צריך להסביר לעצמנו שמגיע לנו רק חלק ולא את הכל.

כך גם לגבי הוצאות הבית. לא נוכל לקנות את כל העולם. בית גדול, רכב גדול, חינוך מצויין, אוכל בשפע, מכשירי חשמל, סמארטפונים ועוד אין קץ מוצרים והוצאות, לעולם לא נוכל לקנות את הכל. מה החלק שלנו? מה הצורך האמיתי שאליו נחתור ושם נעצור? כמה כסף דרוש לנו בחודש כדי לספק את צרכינו?

כשתהיה לנו תשובה כמה כסף אנחנו צריכים, נוכל גם להעריך כמה כסף עלינו להכניס כל חודש מהעבודה כדי לפרנס את משפחתנו.

  • תגובות
  • אודות המאמר

חובה להתחבר לאתר בכדי להוסיף תגובה - התחברות

תאריך 22/07/2014
קטגוריה בניין האישיות, כללי, עבודה, קודש וחול
2014 © בכל דרכיך דעהו