פרוייקט משפחה / אוריאל אופיר

הפרוייקט החשוב ביותר בחיינו הוא המשפחה שלנו. האם אנחנו מספיק פנויים כדי להשקיע בו?
 
לפני שאני נכנס לנושא ההשקעה במשפחה, אני רוצה לגעת בשאלה הכללית יותר, איך לבחור את הפרוייקטים בהם נשקיע? אילו אתגרים כדאי לך לקחת על עצמך?
במסכת אבות מלמד אותנו ר' שמעון בן נתנאל שהרשע לווה ואינו משלם, ומכאן אנו לומדים שאין זה ראוי שתיקח הלוואות שלא תוכל להחזיר, ובאופן כללי יותר: אל תיכנס למחויבויות שאין ביכולתך לעמוד בהן.
מצד שני ר' טרפון אומר לכל אחד מאתנו: "לא עליך המלאכה לגמור", ואפשר להבין ממנו שהעיקר הוא עצם ההשקעה, ואין זה משנה שבסופו של דבר לא הגיע הפרי בעקבות העמל. יוצא שלפי ר' טרפון ראוי לקחת מחויבויות גם אם לא תוכל לעמוד בהן, שהרי גם אם לא תחזיר את ההלוואה אתה ראוי להערכה על המאמץ שעשית כדי לנסות ולהחזיר אותה.
אך לעניות דעתי הבנה כוללנית מדי של דברי ר' טרפון היא מוטעית. יש ערך למלאכה שלא נגמרה רק במידה ויש ערך גם לחלק ממנה. אבל אם החלק אינו שווה כלום, ורק השלמת המשימה היא בעלת ערך, הרי שאין טעם להיכנס למשימות כאלה כאשר צפוי שהן לא יושלמו ונישאר בלא כלום. הלוואה היא דוגמה למחוייבות שאין ערך בהחזרת חלק ממנה. אם אתה לא יכול להחזיר את כל ההלוואה – אל תיקח אותה בכלל.
נדמה לי שחכמי המוסר הדגישו מאד את הערך של העמל והמוכנות לעבוד גם אם לא נראה תוצאות, ולעתים המסר הזה מביא אותנו לטעות ולעמול גם על דברים שאין להם כל ערך אם לא נשלים אותם, מתוך מחשבה שהעיקר זה העמל ואין להתרגש מעניין התוצאה. אך התחושה שנוצרת כאשר לאחר תקופה ארוכה של עמל, מגלים שאין כל תוצאות, והכל היה לריק, זו תחושה מאד מאכזבת. פעמים רבות אי אפשר למנוע אותה, כי לא היה אפשר לצפות מראש שהיוזמה לא תצליח. אבל ישנן גם פעמים רבות שמבט מפוקח היה רואה שאין טעם להיכנס לסוג כזה של השקעה שבסופו של דבר לא צפוי להניב פירות. (הלוואות עלולות להיות דוגמה  מצויינת ללקיחת מחוייבות ללא מבט מפוקח).
מתוך המבט הזה אני מגיע לשאלה כמה להשקיע במשפחה?
אני מנסה לשאול את השאלה ממקום של זוג צעיר שנמצא בתחילת הדרך, בלי סיבוכים שנוצרים בעקבות החלטות שהתקבלו בשנים הראשונות לנישואין. אז איך כדאי לזוג הצעיר לכוון את דרכו?
כמובן שאין מתכונים מוכנים לחיים, ולכל אחד יש את החבילה שלו. עם זאת אני רוצה לתת נקודה אחת כללית שיכולה להאיר את הסוגיה.
מאחר והמשפחה היא פרוייקט משמעותי, חשוב להקצות לו את המשאבים הראויים לו, ולא לקחת על עצמנו מחויבויות רבות שעלולות לשאוב אותנו אליהן, ולאכול את המשאבים שבעצם נועדו לצורך המשפחה. לא ראוי שנהיה רשעים כלפי הילדים שלנו ולא ניתן להם את מה שמגיע להם, לא נראה לי מתאים שהורה שהזניח את חינוך ילדיו ינחם את עצמו ויאמר: "לא עלי המלאכה לגמור…". למה הכנסת את עצמך לסגנון חיים שגורם להזנחת חינוך הילדים?
אני לא יודע מה הדרך הנכונה במציאות היום כדי לגדל משפחה בריאה, בה ההורים פנויים כדי להשקיע בילדים ובעצמם. אתגר הפרנסה היום אינו פשוט, ובנוסף אי אפשר להתעלם מהרוח התרבותית שקוראת למימוש עצמי מעבר למסגרת המשפחתית. במציאות כזו אי אפשר לתת פתרונות קסם שיסדרו מיידית את המשפחה בראש סדר העדיפויות בלי שהיא נפגעת מצרכים ורצונות אחרים שקיימים (מי שבכל זאת רוצה לקרוא פתרון קסם – שילחץ כאן, אבל שלא יצפה להצלחות יוצאות דופן).
אני כן יודע מה לא ראוי. לדעתי, האוירה התרבותית שקוראת להצלחה כפולה ומכופלת – גם בבית וגם בקריירה, גם הבעל וגם האשה – זו אוירה שלילית ומזיקה. הקונפליקט בין הבית והמשפחה הוא גדול, ולא נראה שהוא עתיד להצטמצם בשנים הקרובות. לעשות מהקונפליקט הזה אידיאל כללי זה אבסורד. התוצאה של האידיאל הזה הוא בעיקר פגיעה בעולם המשפחתי, כי עולם המסחר התחרותי ימצא פתרונות ועובדים חלופיים, אבל ילדים שחסר להם יחס מאבא ואמא לא ימצאו אותו אצל אף אחד אחר.
סוגיית היחס בין משפחה ועבודה היא סוגיה שחשוב שיעסקו בה, ובעיקר שיעלו אותה לפני הדור הצעיר, לפני שזוגות צעירים נכנסים למחוייבויות שקשה לצאת מהן. כל משפחה תמצא את דרך ההתמודדות שלה. אבל העיקר הוא שההשקעה במשפחה תהיה בראש סדר העדיפויות לא רק כסיסמא מופרחת באויר, אלא כדרך חיים מעשית. אסור שהצלחה פרטית של אנשים גדולים, שהצליחו לשלב קריירה ומשפחה, תבלבל אותנו, ותהפוך להדרכה כללית של כולם. רוב המשפחות לא יכולות להחזיק שתי קריירות, והמחיר של נסיון כושל שכזה הוא גבוה מדי כדי להמליץ "שווה לנסות". לכן ההדרכה הכללית צריכה להיות להשקיע קודם כל במשפחה, ואחר כך בדברים אחרים. מי שיכול להוסיף ולהשקיע מעבר למסגרת המשפחתית יבורך, אך אין זו הדרך לרבים.
שיחת טלפון קצרה המחישה לי את גודל הבעיה בתפיסה שלנו. פעם בשעת צהרים התקשרתי לאשה (אמא) בנוגע לעניין קטן שקשור לעבודתה. היא הייתה בבית וגם ילדיה היו שם, וכמובן שכדרכם של ילדים הם קפצו והרעישו. האשה התנצלה שהילדים מפריעים. ואני חשבתי לעצמי – למה אנחנו נותנים לעבודה להפריע לילדים???
  • תגובות
  • אודות המאמר
20
  1. 19/10/2014 at 12:10שם  תגובה

    יישר כח אוריאל, זו אכן סוגיה חשובה שלא מספיק מדברים עליה ביחוד בציבור הדתי (דתי לאומי, ולמיטב ידיעתי גם החרדי). דווקא הציבור החילוני מתחיל לגלות סימני התפכחות, ואינו עושה אידיאליזציה של המצב המטורף הזה (גם אם אין לו כלים לצאת ממנה בפועל).

    הייתי מוסיף כמה נקודות:
    1. גם כאשר ה"קריירה" היא מסירות לתורה, זה עלול לבוא על חשבון הילדים. אם כי כמובן שיש יתרון במצב בו הילדים מבינים שהם מפסידים את אבא שלהם בשביל דבר גדול כמו תורה, או מסירות נפש על כלל ישראל בצבא או בתחומים ציבוריים חשובים אחרים. אבל שוב, הבעיה עדיין בעיה גם אז.
    2. גם מצב בו אחד מבני הזוג (בדרך כלל האשה) נמצא הרבה עם הילדים (לא עובד או עובד מעט) והשני "לא רואה בית", הוא מצב בעייתי. ילדים צריכים גם אבא וגם אמא, וכל אחד מההורים בונה צדדים אחרים בנפש הילד ובחינוכו.
    3. לפעמים "זמן איכות" עם הילד לבד שווה הרבה יותר מכמה שעות עם כל הילדים ומשימות נוספות של הבית או של העבודה. עם זאת, בסוף זמן איכות לא יכול להוות תחליף ל"זמן כמות"...
    4. אחת הנקודות המזיקות בהקשר הזה קשורה לנקודה שהעלית בסוף הדברים. אחד ההבדלים היסודיים בין לפני מעט זמן (10 שנים) בין המצב כיום הוא הטלפונים הסלולריים ובייחוד הטלפונים המתחכמים. נוצר מצב שגם הזמן שאמור להיות מוקדש לילדים - הופך ל"מאוים" על ידי המחויבויות החיצוניות.

    נקודה נוספת שחסרה לי בתיאור שלך היא ההבנה שלצד האווירה התרבותית, יש בעיה אמיתית של פרנסה. אם לפני שני דורות היה די במשכורת אחת כדי לחיות בכבוד, ולפני דור וחצי במשכורת וצי, כיום שתי משכורות מלאות מספיקות בקושי לקיום מכובד. [מהו קיום מכובד ומהן ההוצאות שנדרשות בשבילו - זו שאלה נפרדת בכל ציבור, קהילה וחברה; אבל היא בדרך כלל מקבילה לגובה המשכורת באותו ציבור. מי שעובד בצפון תל אביב או בניו יורק וחי ברהט או במאה שערים מצליח אולי ליהנות משני העולמות, אבל זה נדיר כמובן].
    להבנתי זה תהליך שמובנה במערכת הכלכלית-חברתית המודרנית, כך שלא מספיק לעסוק באווירה התרבותית שמקדשת קרייריזם, אלא צריך לפתוח סוגיות הרבה יותר עמוקות שקשורות למבנה הכלכלה והחברה המודרנית. כמובן שזה לא סותר את חשיבות הקריאה שיוצאת מדבריך.

  2. 19/10/2014 at 12:13אוריאל אופיר  תגובה

    אני מסכים עם הנקודות שהעלית וחידדת. אי אפשר להכניס הכל במאמר אחד קצר.
    לגבי אנשי תורה/ציבור/ צבא וכדומה, לדעתי ההפסד המשפחתי הוא כנראה הפסד שאי אפשר בלעדיו בהקשרים שכאלה. אבל אנשים שנאלצים לפגוע במשפחה שלהם עבור עיסוקם אמורים להיות מיעוט, ונראה לי שהיום זה יותר מדי נפוץ.

    ברור שכדי להתמודד באופן ציבורי עם הבעיה צריך בירורים הרבה יותר נרחבים,

    יחד עם זאת אני מנסה לשאול את השאלה ביחס לזוגות צעירים שנאלצים להתמודד עם המציאות היום כפי שהיא. כלפי עצמי אני חושב שלא היתה לי מספיק הכנה ומודעות לעניין הזה בתחילת דרכי המשפחתית, ואני חושב שגם לצעירים רבים היום אין מודעות לאתגר שבפניו הם עומדים.
    מבית המדרש של הרב קוק קלטתי שצריך לשאוף שאיפות גדולות ולנסות לתפוס את כל הקופה, לגבי העתיד - ד' יעזור ויהיה בסדר. אך לדעתי זה מוביל להחלטות שגויות ויומרניות מדי, שמביאות בסופו של דבר למשברים.
    לכן היום קבלת ההחלטות שלי היא אחרת לגמרי, ברור לי מראש שלא אוכל לתפוס את כל הקופה ולכן אני מנסה לבחון מה חשוב לי לתפוס, מה סדר העדיפויות שלי, ואיך אני פועל כדי שאוכל להיות קרוב ככל שאוכל לסדר העדיפויות. ברור לי שיש דברים רבים שאני מעוניין בהם ומוקירם אך לא אוכל להגיע אליהם כי הם מעבר ליכולתי. אני חושב על העתיד ולא מפיל אותו בחוסר הבחנה על הקדוש ברוך הוא, ברור לי שההחלטות שלי היום משפיעות באופן משמעותי על עתידי, ואני משתדל להתקדם אליו בעינים פקוחות.
    אשמח לשמוע את דעתך, האם גם אתה קולט מבית המדרש של הרב קוק את התפיסה המקסימליסטית שעלולה להוביל למשברים?
    ומה דעתך על קבלת החלטות מתוך הבנת המשאבים המוגבלים שעומדים לרשותנו והצורך להתאים אותם לסדרי העדיפויות?

חובה להתחבר לאתר בכדי להוסיף תגובה - התחברות

2014 © בכל דרכיך דעהו