לטעמה של מצוות ברית מילה. נוסח 2.2.

1. תוכן עניינים.

  1. תוכן עניינים.
  2. חשיבותה של מצוות ברית מילה.
  3. טעם מצוות מילה.
  4. ביאור מושג הערלה.
  5. מילה בשמיני.
  6. טעמו של שד”ל

2. חשיבותה של מצוות ברית מילה.

מצוות מילה היא מן המצוות החשובות ביהדות. היא אחת משלושת הדברים בהם עם ישראל נכנס לברית עם ה’ ושבהם מקבלים את הגרים לעם ישראל [1]. והיא אחת משתי מצוות עשה היחידות (יחד עם קרבן פסח) שעונשם הוא כרת [2]. כנראה משום ששניהם מייצגים את הברית בין ה’ לעם ישראל. ולכן יהודי המפירם נכרת מעמו. ומטעם זה אסור לערל [3] (וכמו כן לגר שמל ולא טבל) לאכול מקורבן הפסח, וזאת משום שאינו נחשב חלק מעם ישראל (כנ”ל גר שמל ולא טבל), ולכן אינו ראוי לאכילת קורבן פסח.
יתר על כן מצינו שהמשנה באבות (ג,יא) מונה מפר בריתו של אברהם אבינו כמי שאין לו חלק לעולם הבא. ובאופן פשוט הכוונה היא למושך ערלתו (כפירוש הירושלמי פאה א,א וסנהדרין י,א). ואף שברור שמדאורייתא המושך את ערלתו נשאר מהול, אעפ"כ משום שזהו סמל הברית והאדם מנסה להפרו הוא מאבד את חלקו לעולם הבא.

3.טעם מצוות מילה.

מבואר בתורה שהמילה מסמלת את הברית בין ה’ לעם ישראל. אך לא מבואר מה טעמה, וכיצד היא מסמלת את הברית.
והנה בכל ברית ישנם שני צדדים, במקרה הזה – ה’ ואברהם.
והנה אם נתבונן בפרשת ברית המילה [4] נראה שמהות הברית בין ה’ לאברהם היא שה’ נהיה לא-להים של אברהם ושל זרעו ושהוא נותן לו בן מאשתו (ולא רק מפילגשו כמו ישמעאל) ודרכו מפרה ומרבה אותו ונותן את ארץ ישראל לזרעו. ואילו אברהם מצידו נצטווה ללכת לפני ה’, להיות תמים, ולקיים ברית מילה.
רואים מכאן שיש קשר מובהק בין לידת יצחק ונתינת ארץ ישראל לזרעו לברית המילה.
ומשמעות הדברים היא שלא היתה אפשרות לכרות ברית אמיתית בין ה’ לאברהם כל עוד לא היה לו זרע שיהפך לעם. כיון שברית זו מעיקרה היא המלכת ה’ כא-להים של עם, ואף התורה אינה יכולה להינתן ליחיד [5]. כיון שברית עם אדם יחיד תיפסק עם מותו. ומסיבה זו המשאלה הגדולה של אברהם הייתה שיהיה לו בן ממשיך דרכו [6]. ולכן משום שה’ נתן לאברהם זרע, הוא נצטווה שהוא וזרעו יסירו את הערלה – קרום המחפה את אבר ההולדה של הזכר, שכביכול מונע את ההפריה. וזה יהיה הסמל והזכר של הברית. ולכן בהסירנו את הערלה אנו זוכרים את החסד והטובה הגדולה שה’ הרעיף על אברהם בנתנו לו את יצחק. לולא זה, כלל לא היינו קיימים, והברית בין ה’ לאברהם לא הייתה יכולה להתקיים לאחר מותו. זה הוא חלקנו בברית.

4.ביאור מושג הערלה.

כדי להבין את פירוש המושג 'ערלה' עלינו לעיין במשמעות השורש ע.ר.ל.. השורש הזה קיים בתנ"ך בחמישה הקשרים שונים. ערלת הבשר (ברוב המקומות בתנ”ך). ערלת הפרי (ויקרא יט, כג), ערלת שפתיים (שמות ו, יב; ו, ל), ערלת הלב (ויקרא כו, מא;יחזקאל מד,ז ;יחזקאל מד,ט) וערלת האוזן (ירמיהו ו,י). ויש לעיין מהו המשותף בין כל השימושים של השורש. והנה הפירוש הנפוץ של השורש הוא חפוי ואטימה, עיין למשל ברמב"ן לויקרא יט,כג.
וישנה עוד משמעות אפשרית של השורש, לאו דווקא סותרת את המשמעות הראשונה, אלא מוסיפה עליה, ומבארת אותה. והמשמעות היא של דבר שאינו יכול לתפקד כראוי משום אטימתו. באופן סמלי – בערלת הבשר. ובלשון מושאלת – באוזן, שפתיים ולב.
ואף בערלת הפרי נראה שזו המשמעות, שכן טעמו של איסור ערלה בפרי המבואר ברוב הראשונים (רמב"ן, ר’ בחיי, בכור שור, חזקוני, רלב"ג, מובא גם בספר החינוך מצווה רמז, אור ה’ מ”ב כ”ו פ”ב עמ’ רנח במהד’ הרב פישר) הוא כמו שכתב הרמב"ן (ויקרא יט,כג):

וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה', והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים:

ולפי זה גם ערלת הפרי הוא פרי שמשאירים אותו באילן משום שהוא פרי שאינו מבושל כצרכו.

5.מילה בשמיני.

יש לעיין למה מלים את התינוק ביום השמיני דווקא. והנה הלכה זו של המילה ביום השמיני מזכירה הלכה אחרת בתורה – והוא שרק מיום השמיני והלאה הבהמה ראויה להיות לקרבן לה’ [7]. ולכאורה היה נראה שטעם שתיהם שווה.
והנה בפרשת תזריע [8] מסמיכות העניינים משמע שהלכה זו קשורה לטומאה של אמו, דהיינו שאין זה מן הראוי להכניס ילד לברית, כל עוד אמו טמאה ואינה יכולה להיטהר. ואף על פי שאין הילד טמא בטומאה הלכתית כלשהי, אך עדיין הלא יצא ממקום טומאה, ולכן אינו ראוי להיכנס לברית קודש. וכך אכן ביארו הספורנו [9] ושד"ל [10] כל אחד בדרכו.
ובדומ לזה ביארו הבכור שור [11] ובעקבותיו חזקוני [12] בדין שבעת ימים יהיה תחת אמו בקרבן. אך במילה שניהם פירשו (בביאורם לויקרא יב,ד) ע"פ ההסבר הדרשני של רשב"י בנידה לא: [13].
וכן יש להביא ראיה להסבר זה מדעתו של ר’ אסי בשבת קלה. [14].
אפשרות אחרת היא לומר שלפני היום השמיני הלידה עדיין לא נגמרה, ואין התינוק ראוי שימולו אותו. בין שנבאר את זה מפני כבוד המילה שיהיה התינוק ראוי לה, בין שנבאר מפני בריאות התינוק. והביאור הראשון עיקר. וכך ביאר הרמב"ם [15] את שני הדינים של יום השמיני – המילה והקרבן. בעקבותיו הלך רלב"ג [16]. וכן אברבנאל [17]. וכן פירש בספר החינוך בדין הקרבן [18], ואילו את יום השמיני של מילה סתם ולא פירש. וכן ביארו הבכור שור וחזקוני בפי' הראשון בדין הבהמה. וכבר בברייתא מסכת שבת כמעט מפורש שזה הטעם של הדין של יום השמיני בקרבן [19] אך גם משמע שם שאינו הטעם של מילה בשמיני, אלא רק של פדיון הבן ביום השלושים.
יש שרצו לדייק מהלשון של "שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ" ומהסמיכות של דין הקרבן בשמיני ל "אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד”. שהוא מפני הרחמים – שלא להקריב גדי או עגל מיד בראותו את אויר העולם אלא רק אחרי שהות של שבוע. וכך גם היה אפשר לבאר במילה – שלא להוציא דם מתינוק ולחתוך את עורו מיד עם צאתו לאויר העולם. אך לשון הכתוב במילה אינו מכוון לפי ביאור זה, ולכן אינו עיקר גם בקרבן.

6.טעמו של שד”ל.

ואביא עוד טעם של מצוות מילה, אף שאינו עיקר, אך אפשרי שיש בו משהו אמיתי, והוא טעמו של שד"ל.

והנה ידענו כי גם המצרים היו נמולים (ירמיה ט’ כ”ה) ורחוק הוא לומר שלמדו זה מאברהם; ונ"ל כי מתחילה היה מנהג המצרים, שהכהנים לבדם ימולו , וה' ציוה את אברהם שימול כל זכר, על דרך ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י”ט ו’), וכמו שמפרש והיה לאות ברית ביני וביניכם, כלו' שהמילה היא סימן התקשרות ישראל עם א-להיהם, וסימן גדולה ופרישות מהמון בני אדם, וזה עצמו היה המכוון במילת כהני מצרים; ואחר זמן אולי פשטה המילה בין המצרים גם בהמון.

ועל המילה אצל המצריים עיין עוד בספרו של יוספוס "נגד אפיון" ספר ב’ פרק יג (עמ’ נז במהד’ כשר) ובהערות המהדיר שם. ואפשר לציין לעוד מקורות ואכמ"ל.

הערות.

[הערה 1] כריתות ט:. למותר לציין שכל גר עובר את אותו תהליך שאותו עבר עם ישראל בראשית דרכו.
[הערה 2] נימוק של כרת על המילה הוא "את-בריתי הפר" (בראשית יז:יד), אמנם הנימוק של כרת בקרבן בפס הוא "כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא"(במדבר ט:יג), ואולי יש לבאר קרבן ה’ דהיינו קרבן העיקרי לה’, שעליו נכרת ברית.
[הערה 3] יש להעיר שערל אסור אמנם אף בתרומה וקדשים, וטעם איסור זה אינו קשור דווקא להפרת הברית, אלא משום המיאוס שבערלה, [וראיה לדבר, שאף ערל קודם היום השמיני אסור בתרומה], אבל פסח אסור באכילה אף לאדם שיש ערלים שמוטלים עליו למולם [בנים או עבדים], ואיסור זה לכאורה קשור להפרת הברית שבדבר.
[הערה 4] פי"ז מספר בראשית. מן הראוי היה להעתיק את כל הפרשה, כך היה אפשר בנקל להתבונן בה. אך תקצר פה היריעה, והנני סומך שהמעיין יפתח את חומש בראשית פרק יז. פסוקים א-ב – מבוא. פסוקים ג-ח – מה שה’ מתחייב לקיים משום הברית. פסוקים ט-יד -ציווי על ברית מילה, החלק של הברית שעל אברהם לקיימו. פסוקים טו-כב – הבטחת הזרע לאברהם. פסוקים כג-כז – קיום המילה בפועל ע"י אברהם ובני ביתו.
[הערה 5] עיין מה שכתבנו במאמר "התורה, העם, הארץ והמקדש".
[הערה 6] בראשית יד,ב.
[הערה 7] ויקרא כב,כז:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה':

[הערה 8] ויקרא פרק יב

(ב) דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא:
(ג) וביום השמיני ימול בשר ערלתו:

[הערה 9] ספורנו ויקרא יב,ג:

וביום השמיני ימול. כי אז נתעכל דם הנדות הטמא אשר ממנו נזון הולד במעי אמו, וטהר הולד להכנס בברית קדש:

[הערה 10] שד"ל לויקרא יב,ג:

וביום השמיני ימול: המקרא הזה אשר בהשקפה ראשונה אין לו קשר עם מה שלפניו ושלאחריו, הוא מלמדנו למה היתה מצוות המילה דוקא ביום ח', לא ביום ז' או ביום י' שהם מספרים נהוגים במצוות התורה : כי אמנם לכך נקבעה המילה ביום ח', מפני שבשבעת הימים הראשונים האם טמאה טומאה חמורה כטומאת הנדה, ורצה נותן התורה ית’ שלא יהיה הילד נימול עד שתהיה אמו טהורה. וזה אמנם לאחד משלושה טעמים: הראשון הוא דעת ר’ שמעון בן יוחאי (נדה ל"א ע"ב) שלא יהיו הכל שמחין ואביו ואמו עצבין, כי ביום השמיני היתה היולדת טהורה לבעלה. השני היא דעת ר’ עובדיה ספורנו (בפירוש לויקרא י"ב ג ), כי הולד נזון במעי אמו מדם הנדות, ובמשך ז’ ימים יתעכל הדם ההוא, וביום שמיני הרי הילד טהור להיכנס בברית קודש. ועל אלה אני מוסיף טעם שלישי, והוא כי הערלה נחשבת בקרב ישראל כעין טומאה, כמה שכתוב ( ישעיה נ"ב א’) כי לא יוסף יבוא בך עוד ערל וטמא, והנה ציותה התורה, שביום שתיטהר היולדת מטומאתה, ייטהר גם הילד על ידי המילה.

[הערה 11] בכור שור לויקרא כב, כז:

שבעת ימים תחת אמו. דשמא נפל הוא, ועוד כל הפורש ממקום טומאה וממקום צחנה צריך פרישות קודם שיכנס למחנה שכינה, כגון זב ומצורע וטמא מת.

[הערה 12] חזקוני לויקרא כב,כז:

והיה שבעת ימים, פרט למחוסר זמן, דחיישינן שמא נפל הוא. דבר אחר: שכל הפורש ממקום צחנה וטומאה צריך פרישה שבעת ימים קודם שיכנס למחנה שכינה, כגון זב ומצורע וטמא מת.

[הערה 13] נדה דף לא עמוד ב

ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים.

[הערה 14] תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלה עמוד א

אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה – אין נימול לשמנה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

[הערה 15] ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מט

ויש בהיותה בימי הקטנות שלש חכמות, הראשונה שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה, והשנית שלא יכאב בכאב הגדול לרכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן הענין שידמה היותו קודם היותו, והשלישית שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו, שלא התחזקה עדיין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו, כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות ג"כ, ר"ל הצורה הדמיונות, כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו הונח שנתים ושלש, היה מביא לבטל המילה לחמלת האב ואהבתו אותו, אבל סמוך ללידתו הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד, וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזאת המצוה. והיות המילה בשמיני הוא מפני שכל בעלי חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאלו הוא עדיין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם, הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, שבעת ימים יהיה עם אמו, כאלו קודם זה הוא נפל, וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול, והיה הענין קצוב ולא נתת דבריך לשיעורין.

[הערה 16] על המילה בסוף פרשות תזריע ומצורע, בתועלת השלישית (עמ’ רלג במהד’ מה"ק):

והנה היתה המילה בשמיני כמו שזכר הרב המורה לפי שאז התחזק כח הנולד קצת חיזוק ולו עדין מן הרכות, מה שיסבב שלא יקשה לו מאד זה החתוך. עם שאז לא התחזקה מאד האהבה הדמיונית בין הוריו ובינו ולזה יקלו בה אז למלאת מצוות השם יתע’ ויהיה זה סיבה מביאה להשלמת זאת המצוה. ואילו באה המצוה הראשונה לילוד (הנה) כשיכנס בגדר החיוב במצוות [הנה] יהיה לו מהקושי בזה הפועל, מה שאפשר שיהיה סיבה אל שלא ישלים המצוה הזאת.

ועל הקרבן בפרשת אמור, בביאורו לויקרא כב,כז:

ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי דקדקה התורה בזה לפי שלא יתבאר לנו מהנולד שלא יהיה נפל, אף על פי שנולד באופן שלם, אם לא עברו עליו ז’ ימים, ולזה לא יותר להקריבו קודם זה הזמן.

[הערה 17] אברבנאל ויקרא פרק כב

וצוה ששבעת ימים תהיה תחת אמו עד שיתחזק ולא יובא לעזרה קודם זה כי הוא כבעל מום ובלתי תמים לקרבן אשה לעולה ושלמים, וי"א שבאלו שבעת הימים אין ראוי לשחוט את האם כי כן אמר והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה לפי שכבר עברו עליו אותם שבעת ימים והוא רביע הלבנה שיתחזק הנולד אז ירצה לקרבן אשה לה'. וכן נאמר באדם וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

וכפירושו השני כתב האבן עזרא בקרבן (ויקרא כב,כז).
[הערה 18] ספר החינוך מצוה רצג

ומשלימות הקרבן שיהיה מבן שמונת ימים והלאה, כי קודם לכן איננו ראוי לכל דבר ולא יחמוד איש אותו לאכלה ולסחורה ולתשורה.

[הערה 19] שבת דף קלה עמוד ב

תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ששהה שלשים יום באדם – אינו נפל, שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. שמנת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו'.

  • אודות המאמר
תאריך 22/01/2017
קטגוריה כללי
2016 © בית המדרש של איתן קלמנס