כלכלת בית בריאה: הפתח לחיים שפויים

לכאורה כלכלת בית אינה עניין שנוגע באופן מהותי לעבודת ד', כשם שארוחת צהרים היא צורך ולא עניין מרכזי בעבודת ד', כך גם ההכנסות וההוצאות של המשפחה הן בעיה צדדית ולא מובן הקשר בינן ובין עבודת ד'.

אך כשמעמיקים בעניין רואים שאין הדבר כן – כלכלת בית בריאה היא מרכיב חשוב ומרכזי בחייו של יהודי עובד ד'.

אין אפשרות לחיות באמת את עבודת ה' כשאתה שקוע בחובות, כשאתה טרוד רוב היום וחושב רק איך לסגור את החודש.

הכסף נוגע למצוות רבות וניהול תקין שלו מאפשר לקיים אותם בשלימות:

– מעשר כספים.

– ביומו תתן שכר.

– פריעת בעל חוב ומצווה, וכנגד זה- 'לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם'.

– בניית סדרי עדיפויות נכונים ביחס להוצאות. מיקוד בקניית דברים מועילים טכנית וערכית, וצמצום רכישת מוצרי מותרות.

למה רוב האנשים במשיכת יתר (אוברדרפט)?

לפני 60 שנה כמעט לא היו אנשים בחובות, בימינו לרוב האנשים יש חובות. מה נשתנה?

אולי יוקר המחיה? זו סיבה טובה להיכנס לחובות, אבל בחינה מדוקדקת תראה שהחובות לא נוצרים בעקבות ההוצאות הבסיסיות אלא בעקבות הוצאות שאפשר היה לחתוך אותן (גם אם קשה מאד נפשית…).

אם נסקור את התהליך ההיסטורי בתחום כלכלת הבית בעשרות השנים האחרונות, נוכל להבין את מצבנו בצורה יותר בהירה. דן אריאלי מתאר זאת בלשון נעימה בספרו 'לא רציונאלי ולא במקרה' (עמ' 102):

"בסצנה האמריקנית הטיפוסית – של הבתים הגדולים, המכוניות הגדולות והטלוויזיות עם מסכי הפלזמה הגדולים – קיימת תופעה חדשה: הירידה הגדולה ביותר בשיעור החסכונות האישיים מאז השפל הכלכלי הגדול של 1929. לפני 25 שנים בלבד שיעור חיסכון בגובה שתי ספרות היה הנורמה. לפני שנים לא רבות, בשנת 1994, שיעור החסכונות היה כמעט חמישה אחוזים. אבל בשנת 2006 שיעור החסכונות ירד אל מתחת לאפס – לאחוז שלילי אחד. לא רק שהאמריקנים הפסיקו לחסוך; הם הוציאו יותר משהרוויחו. האירופים מצליחים הרבה יותר – הם חוסכים בממוצע עשרים אחוז מהכנסתם. ביפן 25%. בסין השיעור עומד על חמישים אחוז. אז מה קורה לאמריקנים? אני מניח שאחת התשובות היא שהאמריקנים נכנעו לתרבות הצריכה המשתוללת. דוגמה אחת לתהליך משתקפת בשינוי בגודל הארונות בבתים. הבית שלי, למשל, שבקמברידג', מסצ'וסטס, נבנה ב-1890 ללא ארונות כלל. בבתים שנבנו בשנות הארבעים היו ארונות שבקושי אפשר היה לעמוד בתוכם. הארון של שנות השבעים היה מעט גדול יותר, עמוק מספיק לסיר פונדו, ארגז של קלטות וידיאו, ואולי כמה שמלות דיסקו. אבל הארון של ימינו הוא מזן אחר לגמרי. זה ארון שאפשר ממש להיכנס לתוכו וללכת לטייל. ולא משנה כמה הארונות האלה עמוקים, האמריקנים מוצאים את הדרך למלא אותם עד סף התפוצצות.

תשובה אחרת – החצי השני של הבעיה – היא העלייה באשראי לצרכנים. למשפחה האמריקנית הממוצעת יש כיום שישה כרטיסי אשראי (במהלך שנת 2005 קיבלו האמריקנים שישה מיליארד פניות בדיוור ישיר שהזמינו אותם לקבל כרטיסי אשראי חדשים). למרבה האימה, החוב של משפחה ממוצעת על הכרטיסים האלה שואף ל-9,000 דולר; ובשבעה מתוך כל עשרה בתים משתמשים בהלוואות מכרטיסי האשראי האלה כדי לשלם הוצאות מחיה בסיסיות כגון אוכל, שירותי מים, חשמל וביגוד."

כלומר עיקר הבעיה היא עצם האפשרות לבצע משיכת יתר, שמצטרפת לתרבות הצריכה שמעודדת אותנו להוציא ולא לחסוך.

מכאן משתלשלת הבעיה האישית שלנו: אנחנו מנצלים את האפשרות למשיכת יתר, למרות שזו בחירה גרועה. חשוב לזכור שאי אפשר להיכנס לחובות בלי התחייבות אישית לקחת אותם. החובות לא נופלים משמים אלא נוצרים בהחלטות היומיומיות של הוצאות מעבר להכנסות.

השאלה היא איך מרסנים את הנטייה להתגלגל למשיכת יתר, ואיך לא מתפתים אחרי תרבות הצריכה?

דרכי הפתרון

אפשרות פשוטה אך דרסטית היא לפתוח חשבון בבנק הדואר שלא מאפשר משיכת יתר, ולהשתמש רק במזומן, כך אין אפשרות ליפול.

האפשרות האחרת, שגם היא לא פשוטה ליישום, אך מאפשרת שימוש נרחב יותר באמצעים פיננסיים שונים, היא ניהול התקציב.

איך מנהלים את התקציב המשפחתי?

יש להקפיד לכתוב הכנסות מול הוצאות, וכך לעקוב ולשמור על המאזן החודשי. עושים את המעקב באמצעות טבלה ממוחשבת שמבצעת חישובים אוטומטיים, וכך נשאר רק להכניס את הנתונים והם מתחשבנים מאליהם, ורואים את הסיכומים בלי מאמץ נוסף.

מתוך המעקב והשמירה לא ליפול נבנה תכנון לעתיד. הרי הילד עתיד לישיבה תיכונית, זה דבר צפוי- 12,000 לשנה. יש למשפחה תקציב בשביל זה? לימודי תיכון הם דוגמא לכל שאר ה"הפתעות" שנופלות עלינו עם התראה מוקדמת- טסט לרכב, לימודים על-תיכוניים, מכשירי חשמל שמתקלקלים אחת לכמה שנים, מתנות לאירועים, ועוד הוצאות שונות ומשונות, שצריך לחסוך אליהן לפני שמגיעים אליהם.

גם מעשר כספים קל יותר להפריש כשיש לך ניהול תקציב, את החישובים הטבלה הממוחשבת מבצעת בלי צורך במאמץ אנושי.

כאשר מנהלים תקציב נהנים יותר לחסוך וגם רואים את החיסכון בעיניים.

העולם המודרני מטורף. יש משהו קטנוני לעקוב אחרי כל הוצאה, אבל אין ברירה אחרת. צריך לפתור תחבולות בתחבולות.  אדם לא צריך להוציא לפי הסטטוס החברתי שלו אלא לפי היכולת הכלכלית שלו. הבית הוא עסק כלכלי. למה שלא ננהל אותו כמו עסק?

  • תגובות
הוספת תגובה

2013 © תובנה - ערכים בעולם מודרני